בלוג

מופע יום הולדת בבארבי – אורחות: אלונה דניאל, קורין אלאל ורונה קינן.

צילום: שרון דרעי

מופע יום הולדת בבארבי – אורחות: אלונה דניאל, קורין אלאל ורונה קינן.

***

״תעודת זהות בבקשה!״ אמר השוטר. ולי הקפסולה בדיוק עלתה לראש. התבלבלתי והפרנויה חגגה.
למזלי דן היה לידי. הוא שוחח עם השוטר ותוך דקותיים הניידת כבר לא היתה שם. אחר כך הלכנו
לדירה השכורה שהוא חלק עם שולי רנד. שני סטודנטים למשחק בניסן נתיב. הם נאלצו לשמוע אותי
משתפך על אהבה נכזבת במשך שעות והיו קשובים וטובים. זו היתה ההתחלה והיה המון המשך.
תמיד טוב. תמיד מסביר פנים. תמיד נדיב. מוכשר. מתוק.

***

מתוך המופע – חיבוק בכתב 2002, ערן צור ועדי רנרט:

***

הייתי ממקימי רימון (סטודנט מחזור 1).
בסוף השנה יהודה עדר הרים קונצרט התרמה והביא את החבר היקר שלו אריאל זילבר.
בתמונה הוא מסתכל עלי, ואני ביהירות של גיל 21 – מה הטיפוס הזה רוצה…
אבל ׳תני לי מחסה׳ כבר היה שיר אהוב עלי, שלא לדבר על ׳בחברה להגנת הטבע׳. ועוד ועוד.
ועד היום אני מתפעל מהמורכבות הפשוטה של ׳אגדה יפנית׳

***

מקשיב לאלבום עיוור בלב ים ומשתאה מעבודת השירה הנהדרת שירונה כספי עשתה שם.
הקולות בסוף ה׳מכסה הירוק׳, הגבוהים שלה ב׳מדינה׳, המלאות של הקול ב׳קרבות תרנגולים׳,
הצבע החזק בשיר ׳עץ׳. ומעל הכל הסיום של ׳ערב ב׳ כסלו׳, שבו השירה שלה היא עמוד השדרה
בלב מקהלת הבנות. ירונה גם עברה איתי את כל תהליך הפקת האלבום הזה.
מהסקיצות הראשונות (שמופיעות באלבום הבונוס) ועד לסיום התהליך באולפן עם ארקדי.
בגלל שהקול שלי נמוך התאפשר לה מרחב פעולה גדול בצלילים הגבוהים,
וככה נוצרה הרמוניה עשירה. אני מוקיר לה תודה.

***

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – שלושת האחים

בחורף 1942 סבתא אמרה לאבא שיברח.
דרך צינורות הביוב שמתחת לחומת גטו ורשה.
קודם לצד הארי, ומשם החוצה מהעיר.
והוא בן 13. ברח לבד בין השדות והכפרים העוינים.
בקור המקפיא הצליח להגיע עד רוסיה הלבנה
ושם כבר ניצל איכשהו.
תמה המלחמה, אוניית מעפילים. אחרי התופת בפולין
הבריטים עוד מוסיפים משלהם ומגלים ניצולים אל
מחנות מעבר בקפריסין.
רק אחרי כשנה אבא ירד מהאוניה בחיפה והחלו החיים
שמהם נוצרתי

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – RUSH TIME

בתחילת ה90׳ נפתח בתל אביב בר חדש. ׳המידבר׳ שמו. מקום מפגש לוהט של אותה התקופה.
יום אחד עברתי את סף הדלת ונזכרתי בתאור הסבא של ביאליק.
איך היה עובד בבית מרזח מלא קוזקים שיכורים באודסה/
איטס דה ראש טיים בבית המרזח של הסבא של ביאליק – זמזמתי לעצמי/

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – קיץ

שרתי לה את השיר החדש שנכתב בשבילה והיא התרגשה, היא בכתה, והיא היתה יפה מאוד.
חשבתי שעשיתי את העבודה, שנגעתי בעומקים שלה, ברצון העתידי לאימהות.
את יכולה להיות האמא של הבן שלי,״ שרתי.
מהר מאוד התברר שלא הבנתי, ודמעותיה נבעו מהידיעה שהיא אף פעם לא תצליח לאהוב אותי כפי שאני אוהב אותה.
למחרת היום היא הודיעה לי שבינינו זה נגמר. הייתי על הקרשים.
לא הפנמתי אז שהשיר שנולד לי מאוד משמעותי, ואני עומד לבצע אותו בהופעות שלי מאז ועד בכלל.
>

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – ערב ב' כסלו

סוף 1992ֶ אני בניו יורק כבר זמן די ממושך. עומד לעזוב.
בתום ליל בילוי אחרון עם אליסה בברים של לואר איסט סייד, חזרתי לתל אביב.
הזנב בין הרגליים. הלהקה התפרקה. האהבה לא התגשמה. התשוקה לא תתממש.
מצאתי דירת חדר מעבר לכביש מכיכר אתרים. היה חורף. מיתרי המפרשים של היאכטות העוגנות במרינה היכו בתרני המתכת.
הערב ירד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לבד בדירה. הראש טמון עמוק במזרן הסגול, פתאום עלה בראשי חיזיון.
אדם שדומה לי לבוש בחליפה שחורה. יוצא מהדירה ומגיע לחוף שמדרום לכיכר. נכנס למים בנחישות ואז מתעוררת בו תחושת הסכנה.
הנפש מבקשת רחמים אל מול ההחלטה לגמור עם זה. לשווא. אחת החלטתו של האיש הזה להיכנס למים ולא לצאת מהם חי.
מהר מאוד הכוחות של המוות סוחפים אותו פנימה לתוך המערבולות.
ושם הוא חווה דיסוציאציה ובמקום להבין שהוא עומד לטבוע הוא שוקע בחלום נעים שבו הוא שט בין דגי זהב בבריכה מוצלת.
ואז מגיע משפטו המהדהד של אבן גבירול – כי יום אסוני ששוני -ֶ וביום ששוני אסוני.
בימי הביניים האמונה בעולם הבא היתה חזקה. גבירול אומר פה שהוא רוצה לסיים את חייו בעולם הזה כדי להקדים ולעבור לעולם הבא.
והוא מוסיף ואומר: עיוור בלב ים מי אותו יציל?
השאלה היא רטורית. אותו כבר אף אחד לא יציל. נפשו עוברת לעולם הבא ושם היא מושלכת ליער אומללים שבו נענשים טורפי נפשם בכפם.
הם הופכים לעצים ובצמרותיהם מקננות חיות עם רגליים וציפורניים של עוף טרף וטורסו עליון של אישה.

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – שולחן הכתיבה

קראתי את הספר ׳זכרון דברים׳ של יעקב שבתאי.
בעקבותיו ניסיתי לחפש תל אביב אחרת, כי היא עדיין נראתה לי מכוערת.
הוא כתב על האור שמסתנן למדרכה דרך צל העלים של עצי הפיקוס העבותים.
הדירה השכורה השלישית בעיר. חדר בקומת קרקע סמוך לפינת רוטשילד-בלפור.
שולחן בית ספר שימש לי כשולחן כתיבה, מוצב מתחת לחלון הפונה לחצר האחורית.
פתאום עוברים שם שניים, הם מוכרים לי מאיפשהו. מתעסקים בצנרת הבניין.
שרברבים.
נזכרתי שבדירה הקודמת בעל הבית הזמין אותם לתקן אצלי נזילה. הם ראו
את עקבות הקנאביס על השולחן. אחד מהם, שהזדהה בשם ניסים,
שאל אותי – אתה מעשן, אה ? רוצה שאני יביא לך משהו אחר ?
מה אתה מציע, שאלתי.
יודע מה זה קוק פרסי ? הוא ענה.
לא תודה. סיכמתי.
ועכשיו הם מול חלוני כשאני יושב לשולחן ומנסה לכתוב שיר.
הבניין שייך לזוג הזקנים בקומה ב׳.
הזקנים נתנו לניסים מפתח לדירת הקרקע הסמוכה לשלי, שעמדה ריקה.
הוא והשותף שלו נכנסו לשם להריץ פרסי על נייר כסף.
אחר כך יצאו להתעסק קצת בצינורות. אולי לפתוח איזו סתימה, אולי לא.
אני ריק מול המחברת, ואז פתאום שני אלה. ״המריצים״ כיניתי אותם.
כל יוצר ויוצרת מכירים את אימת הדף הריק. את הצורך לחוות משהו,
לעבור משהו באופן כפייתי, כדי להוציא מעצמך יצירה.
לפעמים זה כרוך אפילו בפגיעה עצמית לאופניה השונים.
ואז השיר יוצא מעצמו, הנפש כל כך נסערת עד שהיא לא
מסוגלת להפריע עם מחשבות לנביעת השיר.
ככה ורק ככה נוצרים שירים גדולים, אמרתי אז לעצמי,
והצבתי מולי רף בלתי אפשרי.
האדם החופשי אינו יוצר. הוא בחופש.
האדם הלא בדיוק חופשי – לשיר הוא עבד.

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – אליסה + קרבות תרנגולים

ניו יורק. תשעים ושתיים. אחרי מלחמת המפרץ.
בוש האב עדיין נשיא ארה״ב. קצת לפני קלינטון.
העיר מוכת עוני. אלימה.
כל הזמן שומעים סיפורים על שוד ברכבת התחתית. כולם מזהירים אותי.
אני לא פוחד בכלל. איך אפשר לגנוב ממי שאין לו?
וגם הפרצוף שלי נראה די קשוח אם אני רוצה.
מאוד לבד. עיר זרה. בחור צעיר. משורר שבא לכתוב.
ואז טלפון משני ישראלים שמציעים לי לבוא איתם
להופעה של חבר שלהם נרי (בחור ישראלי ימאני).
במפתיע אוספים בדרך בחורה. אליסה. מדליקה.
היא מתיישבת לצידי במושב האחורי ומחייכת אלי.
עדיין אין לי מושג שהיא יוצאת עם אותו נרי, ובעצם בגלל זה
היא באה איתנו לחור הזה בקווינס שמעז לקרוא לעצמו מועדון.
היום אני חושב על אותו נרי ומזדעזע מעצמי. אני הרי ממש עגבתי
עליה על הבר למולו. לא הכרתי אותו, לא ידעתי שהוא איתה.
חיוכים אל אליסה. מציע לה עוד וויסקי.
והוא מאחורי התופים, באמצע שיר, לא יכול לקום
ולהעיף לי סטירה…ואז בהפסקה הוא ממהר אל הבר
ומתחיל לחבק אותה. הם בעצם זוג . אני כל כך מאוכזב.
הוא מחבק אותה ופניה, מעבר כתפו, פונות אלי.
היא מחייכת וקורצת לי בעין.
יום אחרי אני משיג את הטלפון שלה (טרום ניידים)
קובעים לצאת באיסט ויליג׳. אחר כך הברים של בליקר סטריט,
מועדון האוס בטרייבקה. (ניו יורקרים יכולים לראות את המפה)
שותים וויסקי בושמילס. הטעם של הסקוץ׳ חזק ונושך.
בכל בר שאליו אנחנו נכנסים יושבים כמעט רק זכרים נואשים
מבדידות. כולם כל כך שוקקים למראה, לריח, לתנועה של אישה.
והנה אני הזר, היהודי הקטן, נכנס עם הבחורה המפוארת
הזאת והיא איתי. כנראה שאני לא מרשים אותם במיוחד
כי אין להם שום בעיה להתחיל איתה מעברו השני של הבר,
כמו איני קיים.
ברור לי שתנועה אחת מיותרת והלך עלי. מבליג.
אליסה נחמדה אליהם במידה. לא מתנכרת. ניכר בה
שהיא מקומית שמכירה את הקודים.
ואז אחד מהם, עם כובע צמר על ראש מגולח, אומר:
״בוא נזיין אותה.״ אני נלחץ. והיא ברוגע הלוקאלי
שלה שוב קורצת לי בעין, וברגע הנכון אנחנו מסתלקים משם.
הולכים אליה הביתה. פתאום בדרך בחור אחד בועט
בפח אשפה. עשרות עכברושים נמלטים משם.
משמיעים צפצופים של נשיכות. יש באוויר ריח נבלות.
לטרוף אחד את השני בתאוות בשר.
בבוקר המוקדם הלכתי הביתה, לדירת הסטודיו
שברחוב 3 מזרח.
עם הריק בנשמה וההמולה שבראש ישבתי לשולחן במטבח
דירת הסאב-לט והתחלתי לכתוב ״פתאום אני מוצא עצמי
בקרבות תרנגולים׳

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – מדינה

כל העולם חיכה לנאומו של סדאם.
הוא היה אמור היה להצהיר על כוונותיו אל מול האיום האמריקני,
חורף 1991. הוא בחר לאבד את עמו לדעת.
ניסיתי לחשוב מה יהיה כאן, בישראל, אם יקרה כזה דבר.
האם יש כזה איום ? האם הוא רלוונטי ?
כשהסבתי את הטקסט אל המדינה שלנו השיר כתב את עצמו –
מתוך חזון נולדת מדינה, המקבצת אליה אנשים מכל קצוות תבל.
בתחילת השיר יש אווירה של שגרת יומיום מבורכת:
החיים זורמים, זמרים שרים, נגריות בפעולה, יש בניה.
אבל אז מגיע למדינה יום אסון. פורצת מלחמה.
קרבות עם כל ארסנל הצבא כפי שהכרתי בילדות בצפון הארץ:
טנקים, מטוסים, חיילי רגלים רצים, נופלים חללים.
חשבתי על הפחד הגדול של אזרחי כל מדינה באשר היא:
אובדן שליטה, הכאוס חוגג, בזיזה ברחובות, כוח זר בא וכובש.
את המבנה של עירק כמדינה היה קל לאמריקנים להרוס.
נוצר ואקום שניקז אליו טינות וסכסוכים עתיקי יומין:
השיעים נגד הסונים ולהיפך. אחר כך אל קאעידה ודאעש.
נוצר לי טקסט על מדינת מזרח תיכון שאיבדה שליטה.
בבוקר קמה המדינה. עם הדמדומים הלוהטים פורצת מלחמה.
התבוסה ואחריה הכאוס מתרחשים בלילה, באור שחור.
כשהתיישבתי להלחין כיוונתי לצליל מזרחי, ים תיכוני, יווני-מצרי.
הקשבתי אז הרבה ל׳אל אטלאל׳ של אום כולתום, וגם לקזנג'ידיס
(המלחין של השיר ׳אלינור׳ ועוד רבים וטובים).
ארקדי דוכין הזמין להקלטות מוזיקאי יווני שחי אז ביפו, בחור בשם אריס.
הוא ניגן את סולו הבוזוקי היפהפה שבסוף השיר הזה ׳מדינה׳.

עיוור בלב ים – מאחורי השירים – המכסה הירוק

זהו שיר על קשר זוגי שהיה לי באותו הזמן ובו היא ואני לא היינו מסוגלים לדבר על
המצוקות שבינינו ולהגיד את הדברים בבירור.
כדי לתקשר היינו מוכרחים להשתמש במילים גבוהות ומופשטות (שנינו אמנים).
המחיר של זה היה שהבעיה נותרה לא פתורה.
תוך כדי שהייה בתחושת חוסר המוצא נזכרתי באותו רגע שבו, כילד בן 12,
הרמתי את המכסה הירוק בגן הציבורי בקרית ביאליק (מאחורי העיריה וקולנוע ספיר).
ברגע הראשון לא קלטתי מה אני רואה. נקודות חומות שזזות במהירות.
אחרי כמה שניות הבנתי שאלה הם ג׳וקים. השארתי את המכסה פתוח וברחתי מזועזע.
איך יכול להיות שמתחת לאדמת הגן המטופח והיפה הזה יש קן מזוהם ?
כך גם ביחסים שהניעו את השיר. היינו מאוד יקרים אחד לשניה (עד היום),
ועברנו יחד קושי מאוד גדול שקרה בחיים שלה.
מהצד שלי ניסיתי להתעלם מהקושי הזה ולהמשיך כאילו כלום.
אבל המחיר של ההתעלמות החל להצטבר מתחת לקרקעית הנפש,
וגרם לי למועקה ולרצון להתרחק.
אבל באותה עת חשתי שאני לא מסוגל להסתלק מהקשר וממנה.
ואז נוצרה תחושת המחנק והכלא שהניעה את תהליך הכתיבה.
רק כאשר השמעתי לנמענת את השיר היא הצליחה להבין באיזה מצב אני
נמצא, ובאיזה מצב היא. הזוגיות שלנו הסתיימה ועברה לפסים של חברות
קרובה בין אוהבים, אך תוך ויתור על האינטימיות שהיתה.

***

כרמלה גרוס ואגנר – פרח שחור

שורשי החומרים של האלבום הזה צמחו עוד בדמדומי להקת טאטו.
׳תמונה אימפרסיוניסטית, כרמלה גרוס וואגנר׳ ,נשים כותבות שירה,
כבר היו כתובים ומולחנים.
ואז, כשטאטו התפרקה, מפיק בשם דני רכט הציע לי להופיע באופן חד פעמי
בערב להקות שנקרא ׳חור בשחור׳.
השבתי בחיוב והיו לי כחודשיים לארגן הרכב חדש.
מישהו המליץ ללכת לראות את להקת ׳הפליז׳. שם ראיתי לראשונה
את הגיטריסט אורי פרוסט. מיד נדלקתי, ומאוד רציתי לשתף איתו פעולה.
הוא בדיוק חזר משהות של כמה שנים בברזיל ונראה מאוד שונה בנוף המקומי.
אורי פרוסט נהיה איש מפתח מולי בעשיית האלבום הזה. הוא אמנם
התווכח והתכסח איתי הרבה בכל הנוגע לכיוון של הלהקה. אבל היום ברור לי
שהמתח בינינו הוא זה שגם יצר את החשמל במה שעשינו.
על התופים ניגן אורי בלק, שהמשיך איתי עוד מימי מלהקת טאטו. בלק ואני היינו
ריתם סקשן הדוק יחד.
אחרי כמה נסיונות כושלים למצוא קלידן הופיע אבשלום כספי והתאים נהדר.
יש לו קול גבוה, מראה כמעט אפריקני, המון מוסיקליות, ואנרגיה טובה.
בחזרות של השנה הראשונה היה לי אתגר להביא בכל שבוע שיר חדש.
אם לא היה חדש שלושתם היו יורדים עלי : ״מה, עוד פעם לנגן את כרמלה ?״
ולכן התאמצתי יצירתית ולפעמים הבאתי שירים שלא נראו לי שלמים,
ותפסו את צורתם הסופית בחזרות (השיר, עלבון למשל)
אחרי ההופעה הראשונה בערב ׳חור בשחור׳ היו אלה כספי ופרוסט שבאו
אלי והמליצו לי להמשיך. לתמונה נכנסה יעל מרגלית, שהפכה להיות המנהלת
של כרמלה. היינו להקת הופעות מצויינת ומבוקשת, אבל להשיג חוזה להקלטת
אלבום הבכורה היה מאוד קשה להשיג עד שניצן זעירא מ׳נענע דיסק׳ הסכים להשקיע.
הוא החתים אותנו על חוזה ונתן לנו את כל מה שצריך בכדי לעשות אלבום.
טכנאי ההקלטות היה אורי ברק (מומו) שהעניק לנו מהניסיון הנרחב שלו
הוא בדיוק חזר מבריסל מהעבודה בהקלטות של אלבומי מינימל קומפקט.
הימים במוסיקה הישראלית היו ימי שינוי.
זה היה קצת אחרי ׳אהוד בנאי והפליטים, ׳פירות אסורים׳ של קורין אלאל,
ו׳סיפורים מהקופסה׳ של פורטיס – סחרוף.
אפשר לומר שאלבומים אלו פרצו עבורנו דרך.
יחד איתנו נולדו אז עוד להקות מעולות כמו נושאי המגבעת, איפה הילד,
נקמת הטרקטור ועוד. עם הלהקות הללו נפגשנו לא מעט על במות שונות.
כולנו היינו צעירים ואחרי שיצא האלבום ׳פרח שחור ׳ כל אחד רצה להגשים
את שאיפותיו האישיות. אורי פרוסט עבר ללמוד קולנוע בירושלים. אבשלום כספי
החל את ההכנות כדי לצאת ללימודי מוסיקה באירופה. אורי בלק נהיה בעל ואבא,
ואני נסעתי לניו יורק כדי להחליף אווירה. וכך הלהקה החלה להתפרק ולא חזרה לעצמה.
אם שואלים אותי היום על שיר מפתח שמייצג את האנרגיות, הכוחות והמורכבות
של ההרכב המקורי – אני בוחר בשיר ׳עלבון׳

***

להקת טריפולי – סטודיו נמסטה

לצורך התחלה אני שם כאן את המילים של השיר החדש של להקת טריפולי – סטודיו נמסטה
חשוב לציין שאת המילים כתבנו יחד – שלומי ברכה, דני מקוב, ואני
זה סיפור ששמענו הרבה, שראינו אותו קורה מסביבנו בכל מיני גרסאות.
הם מכירים, כל אחד מרקע סוציו-אקונומי ועדתי שונה.
מתחתנים בהוואי, אמא שלה מביאה את סיר הקוסקוס מהארץ,
האמא כבר סגרה עם המלון בהוואי שיאפשרו לה לבשל שם.
כולם שמחים, החתונה בלבן על האי הטרופי.
ואז חוזרים לארץ, ילדים, עבודה, זוגיות.
אחרי שהיא יולדת בפעם השניה החשק שלו בה מתפוגג.
למה ? ככה. זה מה שהוא מרגיש. הוא מעדיף להמשיך לקיים את הבית ולא להיפרד,
אבל כבר לא נותן לה אהבה ומפסיק לשכב איתה.
היא בשיא פריחתה הנשית. יש לה צרכים רגשיים. זקוקה לאהבה כמו לחמצן.
ואז היא מתחילה ללכת לשעורי יוגה בסטודיו ׳נמסטה׳.
שם היא פוגשת את המורה/מדריך. נהיה ביניהם משהו.
בשיר נאמר : ״הרגע הזה אותה משכר והיא מתמלאת אופוריה שקטה״.
בזמן בו השיר מתרחש היא בשלב ההתלהבות.
מה יבוא אחר כך ? איזה מחירים ייגבו ? מי ישלם אותם ? מה יהיה עם הילדים והבית ?
זה כבר נושא לשיר אחר.

סטודיו נמסטה

יושבות שתי חברות, שותות ומדברות. מאז שהיא חזרה רצתה לראות אותה.
היא מתפוצצת כבר לומר את הדבר. הכל עוד ישתנה, פגשה את המורה

והוא מחבק והוא מלטף והיא נמסה אל בין זרועותיו
הרגע הזה אותה מרמה והיא מתמלאת אופוריה שקטה

ילדות בנתיבות והוא מצהלה. הקוסקוס בהוואי עם השמלה הלבנה
מאז שהיא ילדה הפסיק לגעת בה. היא מתקרבת אל האור, רוצה לצאת מתוך הבור

והוא מחבק והוא מלטף והיא נמסה אל בין זרועותיו
הרגע הזה אותה משכר והיא מתמלאת אופוריה שקטה

חוזרת לביתה זורקת לכביסה. הוא מרחרח שם, היא רק לזה חיכתה
עומדת כאן מולו ומספרת לו ״פגשתי את המורה בסטודיו נמסטה.״

והוא מחבק והוא מלטף והיא נמסה אל בין זרועותיו
הרגע הזה אותה מרמה והיא מתמלאת אופוריה שקטה

חזרה לתחילת העמוד >>