נולדתי בקרית ביאליק, ב- 11.7.1965. אני בן אמצעי, יש לי שני אחים, וגם אחות מהנישואים הקודמים של אבי. השכונה שבה גרנו הייתה שכונת מגורים של מהגרים ניצולי שואה ממזרח אירופה. גדלתי בבית טוב, עם הורים אוהבים. שני הורי היו אנשי חינוך, אמא גננת ואבא מורה. כשהייתי בן 15 נפטר אבא שלי, ואז גם נגמרה לי הילדות.
בגיל 14 התחלתי לכתוב ולנגן. הייתי מקשיב למוסיקה שעות ארוכות. אהבתי את הפינק פלויד, את ג'נסיס. הדמות הנערצת עלי היתה רוג'ר ווטרס. הצירוף של נגן בס שכותב גם את התכנים של הלהקה הדליק אותי.
בסוף שנת 1985 עברתי לתל אביב. הגעתי לעיר כדי ללמוד בבית הספר למוסיקה "רימון". המורים העיקריים שלי שם היו מיקי שביב ואילן מוכיח. ברימון גם הכרתי את חבריי ללהקת "טאטו".
יום אחד ישבתי בתחנת אוטובוס. אורי בלק, המתופף, עבר עם מכונית האלפא שלו והציע לי טרמפ. בדרך הוא גילגל ג'וינט ביד אחת, וביד השניה נהג כמו מטורף. תוך כדי, הוא גם הציע לי לבוא לנגן בשבת בחדר חזרות.
ביום שקבענו חיכיתי לו היכן שקבענו. חיכיתי שעתיים. הוא הגיע עם אשתו, התייחס לאיחור כאל מובן מאליו, ולקח אותי לחדר החזרות. לא חלמתי בכלל שיש דבר כזה. באותה תקופה אלונה דניאל הסתובבה בבית-ספר "רימון", ושרה את השירים שלה על פיות, על שדונים, על איש קטן בטלוויזיה. בלק ואני החלטנו להזמין גם אותה לחדר החזרות. יובל מסנר היה האחרון שהצטרף לחבורה, והביא איתו עושר מוסיקלי. היינו צעירים ותמימים. בשנת 1988, כשיצא לאור האלבום של להקת טאטו ונקרא – חתוך תוכן. טאטו התפרקה זמן לא רב אחרי יציאת האלבום.
המשכתי לעבוד, והצטברו אצלי שירים. קיבלתי הזמנה למופע חד פעמי בקולנוע אלנבי, בערב שנקרא "חור בשחור". זה היה מרתון רוק, יחד עם "נושאי המגבעת", ולהקת ה"פליז". להופעה הזו אספתי מוסיקאים שהכרתי באותו הזמן – אורי פרוסט ואבשלום כספי, יחד עם אורי בלק שהמשיך איתי. ההופעה היתה מצויינת. אחריה אורי פרוסט ואבשלום כספי באו אלי ואמרו לי: "למה שלא נמשיך"?
אז הקמנו את "כרמלה גרוס ואגנר". ובסופו של התהליך יצא בשנת 1991 התקליט "פרח שחור". את האלבום הפיקה מוסיקלית (יחד עם ברי סחרוף) קורין אלאל, שהיא כמו אחות יקרה עבורי. היא חנכה אותי ועזרה לי לאורך הקריירה והחיים. אחרי התקליט אורי פרוסט עזב, והיה קשה למצוא לו מחליף מתאים, וכך בעצם הגיע ההרכב הראשוני של הלהקה לסוף דרכו.
במהלך אחת ההופעות הראשונות של הלהקה עבדנו עם איש סאונד בשם ליאור טבת, שגם היה אחראי באותה התקופה על המוסיקה לסרט "שורו" של שבי גביזון. טבת הציע לי לשיר את שיר הנושא של הסרט. הוא נתן לי קסטה עם השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל. למרות שהשיר היה כבר ידוע, אני לא ממש הכרתי אותו, וזה עזר לי לתכנן ביצוע שונה לגמרי. ההקלטות היו באולפן קיבוץ העוגן. וזכור לי שכשיצאנו חזרה לת"א הספרה בשעון התחלפה מ- 00.01 ל-00.02, מה שהצטייר בעיניי כסמלי, מכיוון שהשיר מתעסק עם הספרות אחת ושתיים. מלבד שירת השיר, גם השתתפתי בסרט. התפעלתי מהבמאי שבי גביזון שהתערב מעט ובחכמה. הוא עבד עם צוות מנוסה והסתובב על הסט עם סיגריה מפלסטיק בפה כך שבמקום לקשקש היה לו מה ללעוס. כשהשיר יצא, כמה חודשים לפני מלחמת המפרץ, שמעתי אותו בוקע ממכשירי רדיו ברחוב ובמוניות, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיר אותו אני שר, הושמע.
עוד פרוייקט מעניין שהשתתפתי בו היה הלחנת מוסיקה להצגה "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א בתיאטרון חיפה, בשנת 1993. אחרי תקופת "כרמלה" החלטתי לנסוע לניו-יורק. ביליתי שם את הקיץ. סבתא שלי (שהיתה חשובה בין האנשים שגידלו אותי) אז עוד חיה בקווינס. בביקור ההוא הגזמתי בהוללות, זה לא היה בריא במיוחד. היא באמת אמרה לי שהיא שמחה שאני חוזר לארץ… בקיץ ההוא כתבתי את השיר קרבות תרנגולים.
חזרתי לדירתי ברחוב הירקון, ליד כיכר אתרים. הייתה לי תקופה קשה ופוריה. הרגשתי שאני צריך להרים את הכל מההתחלה. אז עוד היו שרידים, כמו גחלים שעוד בוערים מהלהקה הקודמת. כתבתי את השיר – ערב ב' כסלו בלילה גשום במיוחד בדירה אשר אל מול הים…מהתקופה הזו נולדו כל שירי האלבום "עיוור בלב ים" -1995. ארקדי דוכין היה דמות מפתח בתקליט הזה. אני מכיר את ארקדי עוד מהקריות. הוא, עם התרבות הרוסית הגדולה שמאחוריו, עזר לי למצות את כל תקופת החיים והכתיבה של אותן שנים. אחרי "עיוור בלב ים", וההופעות שבאו אחריו, נסעתי לאירופה.
ביקרתי אז בעיקר במזרח היבשת הזקנה, בעקבות המשפחה. נסעתי לבד, וכתבתי הרבה. כתבתי אז סיפורים קצרים, חשבתי שאולי אכתוב ספר, והייתי ממוקד בכתיבת פרוזה. בתקופה זו נולדו שרשי הרומן "בית אשמן" שפרסמתי כמה שנים מאוחר יותר, ב2004 בהוצאת כתר.
ערב פתיחת פסטיבל "נקסט 97" (פסטיבל רוק בת"א) הציעו לי לעשות מופע של שירי יונה וולך. היא חשובה לי מאוד. אמנם לא הכרתי אותה, אבל היא פתחה לי שער לעולם, וחיזקה אותי רוחנית ללכת בדרך שלי. החלטתי להרים את הכפפה ולעשות את הפרוייקט. חיפשתי נקודת כניסה אחרת לשירים שלה, שהרי כבר עשו את התקליט " בציר טוב " ושם ג'וליאן, סבסטיאן, קורונליה, וחברותיהן קיבלו במה נהדרת. מצאתי את הזוית שלי דרך העיסוק של וולך במיניות ובזהות מינית דרך השפה העברית. קראתי לאלבום בשם אחד משיריה – "אתה חברה שלי". רציתי גם לחוות את המוסיקה האלקטרונית דרך הפרוייקט הזה.
אז יצרתי קשר עם אלי אברמוב ז״ל שהיה פעם גיטריסט בלהקת "הקליק", ובהמשך הוא תיכנת ועשה מוסיקה אלקטרונית. אלי ואני סימפלנו קטעים של יונה וולך המקריאה את שיריה וחיברנו עם מוסיקה. את ההקלטות של הקראות המשוררת השגנו דרך ניצן זעירא מנענע דיסק. אברמוב הוא זה שהפגיש אותי עם רונה קינן והציע לי לשלב אותה בפרוייקט. היא הקסימה אותי בגוון קולה, במראה ובעיקר בחשיבה. שילבנו אמנים שונים בפרוייקט הזה, ביניהם גם את דנה אינטרנשיונל, אותה הזמנו לשיר "סקס אחר". הפגישה איתה ועם עופר ניסים הייתה צבעונית מאוד. היה יקר להרים את המופע, ולכן היו רק 4 הופעות רשמיות. בכל מקרה הפרוייקט הזה נכנס חזק להיסטוריה שלי.
אחרי תקופת "אתה חברה שלי" פנה אלי כוריאוגרף צרפתי בשם ברנרדו מונטה. הוא שמע עלי דרך בת זוגתו – טל בית-הלחמי. באתי לעבוד איתו בפריז במרץ 1998, ואז התחיל הפרק הצרפתי הקצר אך המשמעותי בשבילי.
חזרתי לשם בקיץ ועבדנו בעיר ברסט על יצירה חדשה בלהקה של ארבעה רקדנים, מוסיקאי וציירת. אחרי כן הזמינה אותי במאית צרפתית בשם קלייר דני להקליט פסקול לסרט שלה BEAU TRAVAIL ("עבודה טובה"). העבודה שלי בצרפת כללה בעיקר מוסיקה של צלילים בלי מילים, כאשר אני נותן פרשנות צלילית לרעיון של מישהו אחר. זו עמדה שאני אוהב, אבל הייתי חייב לחזור ולהקליט את השירים שלי בעברית ובארץ.
היו לי שירים שדרשו לצאת החוצה, כמו "הוא והיא" ו"לילות של ירח מלא". העבודה על "תכלית בתחתית", שיצא בשנת 2000, הייתה ממקום של ניסיון. מצד אחד, אני כבר יודע להחליט, ומצד שני אני רוצה לבדוק את כל האפשרויות. עבדתי על התקליט עם הטכנאי והמפיק יעקב מורנו. זו היתה חוויה. בפעם הראשונה עבדתי מול מישהו שכיוון אותי להיות יותר בן-אדם שר מאשר בן-אדם כותב ששר. סיימנו את ההקלטות שבועיים לפני סוף האלף, אז התחיל זמן ההמתנה עד יציאת האלבום.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר "הוא והיא" ברדיו. כשהשיר נגמר יצאתי לגג, וראיתי קשת. בעקבות "תכלית בתחתית" הקמתי הרכב חדש להופעות. ההרכב כולל את שי ברוך בתופים, ורם אוריון בגיטרה. אני המשכתי לנגן על הבאס. כחודש אחרי שיצא האלבום "תכלית בתחתית" הכרתי את אביטל ז״ל, שהיתה אשתי.
הרגשתי שאני נכנס לתוך תהליך של שינוי גדול בצורת החיים, ואז עלה בי רצון לברור מבין כל שיריי לאלבום אוסף. הרעיון קרם עור וגידים הרגשתי שעבור המאזינים החדשים שהכירו אותי דרך האלבום "תכלית בתחתית", ולעומתם לגרעין הקשה של האנשים שעוקבים אחרי מה שאני עושה זמן רב, יש צורך במעיין סיכום הפרק הראשון של הדרך. לתפקיד עורך האלבום בחרנו בדרור נחום.
העבודה על האוסף היתה הזדמנות בשבילי להתחשבן עם שני שירים מהעבר. הראשון "נימפה", שבזמנו כתבתי לברי סחרוף (הוא הלחין והקליט אותו לאלבום "הכל או כלום") והשני – "יחפשו-לא ימצאו". זה שיר שנכתב ב1993 ולא מצא את מקומו בתוך האלבומים. למרות זאת חזרתי אליו בגלל מילותיו שקרובות אלי. את ההקלטות הנוספות עשיתי עם יובל שפריר. האלבום יצא באוגוסט 2001 תחת השם "פרפרי תעתוע".
בחודש אוקטובר 2001 נולד בני ליאם. אחרי הופעה במועדון ה"קמלוט" בתל-אביב. כשירדתי מהבמה קיבלתי הודעה שאביטל נמצאת בחדר הלידה. מיהרתי לאיכילוב, שם הוא נולד במזל טוב.
ב-2002 יצר איתי קשר המשורר שמעון אדף, שבאותה עת עבד כעורך הספרים הישראלים בהוצאת הספרים כתר. הוא שאל האם יש בידי כתבי יד בפרוזה. שלחתי לו כמה טקסטים והוא בחר באחד מהם, שהיה הסינופסיס למה שהפך מאוחר יותר לספר – בית אשמן. הסיפור מתרחש בחיפה ובקריות, היכן שגדלתי. הוא מורכב מיסודות הבאים מחיי שלי, כמו גם יסודות דמיוניים וממוצאים. תהליך הכתיבה ארך כשנתיים והספר יצא לאור ב-2004. לצורך כתיבת הספר התפנתי מעיסוקיי כמוסיקאי, מלבד הופעות, והתרכזתי בכתיבת פרוזה.
אחרי שהספר יצא לאור חשתי רעב גדול להקליט אלבום וכתבתי שירים חדשים. שני השירים הפותחים את האלבום "חותך בחתך הזהב" היו בעלי המשקל המכריע לטובת הפקת האלבום הזה, שיצא בשנת 2006 וכולל גם את השיר – על קו העימות, שכתבה ענבל פרלמוטר ואת – ירושלים אהובתי- של המשורר נעים עריידי. ובאותה שנה נולד בני השני – טומי.
אחד מהאנשים שעשו איתי את "חותך" היה דורון פלסקוב. שנה אחר כך הוא הזמין אותי להקליט איתו סקיצות לשירים חדשים. באותו זמן חזר לארץ פסנתרן – אוהד בן-ארי. הפרוייקט הראשון שעשינו שלושתינו הוא מוסיקה לסרט – "אבידות ומציאות" של אותו שבי גביזון המוזכר למעלה. היתה כימיה מצויינת בינינו ואחרי סיום עשיית המוסיקה לסרט התחלנו לעבוד על השירים שלי ויחד עם הטכנאי זיו מטושקה ז״ל גיבשנו את החומר לאלבום. כשחשבנו שאנחנו מוכנים מבחינה רעיונית הכנסנו לפרוייקט את גבע אלון, עבור הגיטרות ואת יובל שפריר – תופים. השלמת האלבום התפרשה על פני זמן ממושך והפעם מצאתי בזה יתרון.
פלסקוב עבד איתי הרבה על אופן השירה וההגשה, וכשם האלבום – כל מה שאנושי שרתי לאנשים. אוהד בן ארי היה אחראי על הפסנתרים, עיבודי המיתרים ויתר הכלים המגוונים שבאלבום. השיר – בעין הסערה אומר: אבל אני עדין ויש לי רגשות, לקח לי המון זמן להגיע אל הפשטות הזו.
בשנת 2013 שיתפתי פעולה עם המוסיקאי, המעבד, המנצח – זיו קוז׳וקרו הוא כתב עיבודים תזמורתיים לרבים מהשירים שלי. יחד עם אנסמבל מיתר (בראשותו של הפסנתרן עמית דולברג), הקלטנו את האלבום ׳ערן צור ואנסמבל מיתר׳. האלבום הזה מבטא את הצורך שלי בחיבורים מוסיקליים שונים ומגוונים.
ב-2015 חגגתי את יום הולדתי ה50 בהופעה גדולה במועדון ה׳ברבי׳. אירחתי על הבמה רבים מהחברים והחברות שאיתם שרתי וניגנתי עם השנים. שיא ההופעה הגיע כששני בניי – ליאם וטומי, עלו לבמה וביצענו יחד את השיר ׳המנון לאדישות׳.
את ההכנות לאלבום ׳המסלול המואר׳ 2016 התחלתי עם הזמר והיוצר נועם רותם. נפגשנו אצלו בבית והוא העיר כיוון והוסיף למילים וללחנים של השירים שהבאתי לאוזניו. אחרי תקופת העבודה עם נועם, שהיתה pre production התחלתי לראשונה לעבוד עם המפיק המוסיקלי עופר מאירי ואיתו הקלטתי את האלבום.
שיר הנושא המסלול המואר מתאר את ההרגשה הזו שאתה עומד מול בית ילדותך, אבל הוא שופץ או נבנה מחדש ואתה כבר אינך מכיר אותו (כלב שאהבתי בחייו הפך לפוחלץ…). באלבום הזה מופיע גם השיר ׳ירוק בין התלמים׳ שכמו מנסח מחדש את הפזמון – "אפילו כשהכל נראה אבוד ורוח בעצים חזק עמוק בתוך היער שתיל פתאום בתק".
תוך כדי שנות העשור השני למילניום כתבתי את הספר ׳החיה בבטן׳. הספר עבר שלבים, שכבות ותהפוכות. עבדתי מול העורך יגאל שוורץ והפוקוס היצירתי שלי שוב פנה לכתיבת פרוזה. חלקו הראשון מתאר את תהליך ההתבגרות של מוסיקאי צעיר שמגיע מהפריפריה לתל אביב. הבחור הנ״ל הוא בן דמותי, אך גם שונה ממני. אני מעביר אותו דרך תחנות מוכרות לי, וגם מדומיינות.
חלקו השני של הספר עוסק באותה הדמות בתוך חיי זוגיות ונישואין. ב-2019 איבדתי את אישתי אם ילדיי אביטל שהלכה לעולמה באותו קיץ ארור. כחלק מתהליך ההתאוששות שלי ממה שקרה הוצאתי לאור את הספר ׳החיה בבטן׳ (שחלקו השלישי והאחרון עוסק בטראומה הזו באופן ישיר). את הוצאת הספר ליווה גם השיר ׳שוקולד געגועים׳ שהוצאתי יחד עם עופר מאירי שהפך לשותף יצירתי שלי.
השנה יצא לאור האלבום שלי עם הגיטריסט והיוצר שלומי ברכה ודני מקוב המתופף. שלושתנו נפגשנו במשך שנה בחדר חזרות וכתבנו עשרה שירים חדשים. אני הבאתי את הסיפורים, שלומי את הניסוח ההומוריסטי-ציני ודני הביא את הראיה הרחבה. שמה של הלהקה הוא טריפולי.